השנקל שלי על…

נופלת אל השמיים. נראה לי שהמילים הללו מחזיקות בתוכן את מנעד הרגשות בימים המורכבים האלה. את הנפש המיטלטלת מקצה לקצה. רגע אחד להרגיש את החבטה

בערבו של יום שני השבוע, אחרי שהשמש כבתה והדלקנו נר חמישי, מצאתי אור גדול. הוא בקע מהיכל רמות בירושלים והוסיף והלך להיכלות הלב. יכולתי לראות

העברתי הערב סדנת זום לכמה נערות סמינר חמודות. היה מאתגר לאסוף אותן, כשחצי מהקבוצה התעקשו להסתתר מאחורי ריבוע מחשב שחור, ואחרות רק שלחו בצאט את

סליחה. אני יודעת שהמילה הזו כבדה כבר מרוב שימוש בימים האלה. אבל אני חייבת אותה גם בשבילי. אני רוצה אותה. כשאני מנסה לאסוף אותה אליי

אני ירושלמית. רק לכמה ימים אבל למי אכפת. עכשיו אני ירושלמית. כמו אלפי בני אדם ששייכים לרחם העיר הזאת ואומרים את צירוף המילים הזה בפשטות

  היא יזמת מוכשרת שלא רואה בעיניים. היא דוברת טכנולוגית שוטפת ברמת שפת אם (בשבילי זו הינדית). ויש לה חולשה לסטארט-אפים. אולי בגלל שהיא מקדמת

| רשמים מסדנת כתיבה שהנחיתי בימי בין המצרים תשפ"ג באכסניית גלריית המקלט | במקלט מתחת לירושלים בעבע השבר עד שרתח ועלה על גדותיו וגלש לרחובות.

אתמול נולדה לך נינה חדשה. רק דקות אחדות הייתה באוויר העולם וכבר לבשה את שמך. לבשה מלכות. לבשה אסתר. מה את מרגישה שם למעלה כשעוד

עם תחילת קריאתי בספר תוגת צעצועיך הקדושים מאת אלעד נבו (הוצאת פרדס) הרגשתי בסחרחרת מילים. אבל לא סחרחרה כזו בגינה השכונתית שעושה לך בחילה וכאב

חברה שלי בקבוצה פרטית ביקשה שנשתף אותה בפיוט, בפסוק או בחלק מתפילה שמרגש אותנו במיוחד, לקראת ימי הרחמים והסליחות. כן, אני יודעת שזה מוזר לחשוב

על הרכב שחלף לידי בכביש היה כתוב באותיות גדולות: שירותי גניזה מתקדמים. הסתכלתי על המילים הללו וחשבתי לעצמי איך זה יכול להיות, שהרי למילה גניזה

גולדי כהן היא יוצרת בחסד עליון. מוח ולב שהם מיקשה אחת של כישרון. לדעתי היא משיגה בכמה צעדים קדימה את AI. בקיצור, השם השני שלה

בכל פעם שעלי למסור סדנה, הלב שלי מפרפר מהתרגשות. כאילו זו הפעם הראשונה. למען האמת, זו תמיד הפעם הראשונה. בכל פעם יש נשים אחרות מולי.

לפני כאחד עשר שנים פגשתי אותו לראשונה. היו אז חילופי משמרות במערכת 'מרכז העניינים' בה כתבתי אז. העורך החדש במשמר הנכנס היה ר' יצחק נחשוני

את רוחמי הופמן הכרתי בזכות כתב העת "יחידה" לשירת נשים חרדיות. אי שם, בין הגיליונות הראשונים שערכתי, שמה הופיע במשלוח הדואר הנכנס ולצידו שירה זוהרת.

מוזר לפגוש עיר כשהיא ישנה. את באה עד אליה, מרחק ארבע וחצי שעות טיסה – לא כולל חישוב זמן דחיסת מלתחה לטרולי, מציאת הטרמינל הנכון,

לא מזמן שמעתי מישהי אומרת בהרצאה: פעם לא כל אחד היה צדיק, לא כל דבר היה נס ולא כל נס היה גלוי. היא התכוונה לזילות

אתם רואים פה ספר עב כרס. מכת מחץ. מאת הסופר והעיתונאי ישראל פלר. אותיות לבנות מתנפצות על כריכה דקה. קלסתר טהור של ילד רך מבצבץ

אי שם בצפון הארץ, ממש אחרי התחנה האחרונה של הרכבת, הוזמנתי להשתתף בשיח על יצירה בעקבות שפה. היה זה רגע מרגש עבורי, על זמני כמעט,

חוברת דקה, צנומה אפילו. ספרתי 20 עמודים. שירים יש יותר. והיופי הדק, המזוקק ןהשברירי הזה משכר אותי בכל פעם מחדש. נושמת שוב עמוקות את ריח

מאת: שולמית אורבך. אז עליתי לירושלים וכל הדרך הירוק היה ירוק מאד והצהוב היה צהוב מאד. הקיץ נאחז בחלונות והוויז התאמץ להיות מגניב ולהציע כל

מאת: שולמית אורבך. לפני שבועיים הכנסתי את העסק שלי לתרדמת חורף ארוכה. מודה שיש משהו כיף במזוכיזם המודע הזה, לכסות היטב את הר המשימות בשמיכת

מאת: שולמית אורבך. עייפות. עייפות. עייפות. מחקרים מוכיחים (ואם לא, אני מוכנה להוכיח) שככל שאת יותר אשה, את יותר עייפה. ככה זה – אשה עייפה.

מאת: שולמית אורבך. שלושה ספרים עבי כרס מהספרייה מחכים לי על השידה. מעיפה בהם מבט תוהה, ואין לי שום חשק לעלעל בהם. תשאלו, למה בחרתי

מאת: שולמית אורבך. יש לה אירוע הערב. אירוע זום. באיזו שעה? כמובן, ב20.30 בערב, השעה האלמותית של מארגני הזום באשר הם. מעניין מה היא תלבש.

מאת: שולמית אורבך. אחת הסיבות הטובות שגרמה לי לצאת מאזור הנוחות של עובדת שכירה ולצאת לדרך עצמאית ומרגשת, היה הרצון העז להיות הבוסית של עצמי.