אירוע זום

מאת: שולמית אורבך.

יש לה אירוע הערב. אירוע זום. באיזו שעה? כמובן, ב20.30 בערב, השעה האלמותית של מארגני הזום באשר הם. מעניין מה היא תלבש. כלומר, היא יכולה להישאר עם נעלי הקרוקס בעלות כתם האקונומיקה הנצחי ובגרבי הצמר הצהובות. הם לא נכנסים לה לפריים. אבל הנראוּת שכן מתכווננת לריבוע המקוון הקטן – חשובה לה.

פאה או מטפחת? אין לה חשק להחליף לפאה על הראש בשעה כזו של היום. בכלל, מבנה הגולגולת שלה כבר התרגל למטפחות. בפרט לזו הכחולה-ירוקה. לא בטוח שהראש ידע להסתדר עם ההנחתה הפתאומית עליו. ואיפור, כבר לא זוכרת איך מורחים אודם. ממילא המסכה מסתירה שני-שליש מהפנים. נשאר לה להתכשט: עגילים ושרשרת. את הטבעות והצמידים היא שוקלת למשכן זמנית. וכמובן, איזו שמלה היא תבחר לאירוע היום? תיכף תדפדף בקולקציה שמעלה אבק בארון.

אם היו שואלים אותה, היא לא בטוחה שהיא אוהבת אירועי זום. הרצאות פרונטליות זורמות לה יותר. להתלבש מכף רגל ועד ראש, לנופף לשלום, לצעוד פיזית ברחוב, לפגוש דמויות אמיתיות וסתם ככה לנשום אויר צלול, מסדר הפעולות הללו חביב עליה מאד.

לעומתן, כל הקונספט הזה של פרצופים מהבהבים מולך כשאין לך לאן למלט את הבעות הפנים, פחות מרגיש לה נכון. אבל אף אחד לא שאל אותה. פשוט שלחו לה במייל לינק לאירוע, ואין לה ברירה אלא ללחוץ עליו, להתחבר, ולנסות להתמודד עם כל המצמוצים מסביב שהיא רואה מטווח אפס, כולל גם אלה שלה, שהיא משגרת למסך בלי דעת.

שויין, היא התחברה. עכשיו צריך לאזן את הפרצוף בתוך הריבוע שמייצג אותה. תמיד זה יוצא לה אלכסון בואכה צפון-מערב. אין לה מושג למה. כמה שהיא מתאמצת להטות את המסך עם ספרים לכל כיוון אפשרי, ולהסתובב ימינה ושמאלה, עדיין מגלה את עצמה באותה תנוחה זוויתית משונה, עם ניסיונות חיוך עקומים וצבע פנים חיוור מדי. אפילו המראה בחדר מחמיאה לה יותר.

עכשיו היא מנסה להתרכז בדברי המרצה ולהתעלם מרעשי רקע שונים ומשונים שחולקות איתה חברותיה לצג. שלא לדבר על הודעות הצ'אט שקופצות ללא התראה, מסתירות לה בכל כמה שניות את תנועות השפתיים של הנואמת, שולפות אותה מהקצב, ומכריחות אותה להפעיל את חוש הקריאה וההאזנה להתחרות זה בזה סימולטנית. התוצאה ידועה מראש: שניהם נכשלים.

קריאות ממלאות את המרחב הקולי שלה. למה אנשים לא יכולים להשתיק קצת את הסביבה לפני שהם נכנסים לזום? בכל זאת, אירוע! אופס, זה מהריבוע שלה. כלומר, מהבית. שוב שכחה להפעיל את כפתור ה'מיוט', עכשיו כל משתתפות האירוע עודכנו שאין מה לאכול בבית הזה ולמה המקרר שוב ריק. תענוג.

נמאס לה. אין לה סבלנות, היא עצבנית, עייפה ולא מרוכזת. זהו. היא תצא מהאירוע, עכשיו. הנה, בכל זאת מצאה יתרון אחד: היא לא צריכה ללחוש "סליחה" חמש-עשרה פעמים ברצף, להקים נשים עם מבט נוזף ולחפש בפנים סמוקות את דלת היציאה מהאולם. פשוט לוחצת לה באלגנטיות על כפתור היציאה מחדר הזום והנה היא בחוץ. הכל מחשיך בבת אחת: ריבועים מתפוגגים, פרצופים צוללים בתהום הנשיה, וכל האירוע כלא היה. היא שוב בבית, חופשיה.