אני ירושלמית.
רק לכמה ימים אבל למי אכפת. עכשיו אני ירושלמית. כמו אלפי בני אדם ששייכים לרחם העיר הזאת ואומרים את צירוף המילים הזה בפשטות ובגאווה, באדישות ובעיניים נוצצות. אני ירושלמית! איזה כיף להגיד את זה. לכתוב את זה. לקרוא את זה. לחבר בין האני לבין ירושלים שהיא מילה כל כך גדולה ויש בה המון שערים ואין לה התחלה וסוף ובכל זאת, בינתיים, אני ירושלמית. עוצמת עיניים בבית ירושלמי יפהפה, מתעוררת לבוקר של ירושלים וקוראת את העיר.
בימים האלה אני מרגישה את ירושלים הולכת ומסתפחת בי. אולי זו בכלל אני שהולכת ונספגת בה, נטמעת בה. אני נושמת אוויר של ירושלים, מתחממת לאור השמש הירושלמית בימים, מתעטפת ברוחה של ירושלים בלילות, ובאופן כללי מרגישה את ירושלים בחדות ובבהירות מלפני ומאחוריי, מעלי ומכל צדדיי.
כל יציאה לקנות עגבניות לארוחת הערב או להוריד את שקית האשפה היא חגיגה של ממש בשבילי. אינה דומה הליכה במדרכות בני ברק המהבילה להליכה על מרצפות העיר ירושלים, סדוקות ועתיקות ככל שתהיינה. הלא מדרכה היא מדרכה, מלט וטיט אפרפרים, אבל ברגע שחוברת אליה המילה ירושלים, היא נעשית מדרכה ירושלמית וכבר היא טפח מעל הקרקע וסודות בני אלפי שנים מרחשים תחתיה והדרך נעשית קלה ומרחפת.
אינו דומה ירח הניבט מבעד לתריסי גוש דן לירח ירושלמי. לזה האחרון יש זוהר משלו. הוא משקיף על העיר ההומה והוא שלם וקשת של צהוב ולבן מהבהבת בו ומהנהנת אלי כשאני נושאת מבט אל השמיים של ירושלים.
ובכן, זה הכל. קחו כל מילה שתרצו והניחו לצידה את ירושלים. בבת אחת היא מזדקפת ומרימה ראש ומקבלת חיות משל עצמה וצבע טרי ואור מסנוור. נסו בעצמכם. רואים את היופי? את המרק הירושלמי עם הריח שאי אפשר לעמוד בפניו, את הילדה הירושלמית עם הצמות החינניות שמקפצת בצד הכביש שהוא מדרכה שהיא כביש, את האבן הירושלמית המחוספסת והעתיקה, הקרירה למגע וחמה ללבב, רואים את הקסם? ככה זה ירושלים.
אהבה שאין לה הסבר. נשימות איטיות וארוכות כדי לספוג עמוק לתוך הגוף את היוד ואת הריש ואת הוו ואת השין ואת הלמד ואת היוד ואת המם סופית. להשתאות לרגע מהגילוי שאני ירושלמית. לחוות את התחושה הפלאית בקצות האצבעות. לטעום את העיר הזו ולהרגיש אותה גולשת לאט לאט במורד הגרון כמו יין, כמו קטיפה, כמו אור מתוק.
אני ירושלמית. רק לכמה ימים אבל כל יום פה זה יום שכולו ירושלים.
בתמונה: פיסה של ירושלים מדברת אלי