לא מזמן שמעתי מישהי אומרת בהרצאה: פעם לא כל אחד היה צדיק, לא כל דבר היה נס ולא כל נס היה גלוי. היא התכוונה לזילות של מילים בשפה העברית. לשימוש המילולי שהיה פעם מוקפד וזהיר לפני שהלשון גלגלה הברות על שפתיים. אבל חשבתי לעצמי שאני חושבת אחרת.
חשבתי שבכל אחד ואחת יש נקודה פועמת של צדיקות. נקודה טובה. יש משהו בהיר ונוצץ ושמור. לוקח זמן לפעמים למצוא אותו. אבל הרובד של 'צדיק' מחכה לנו בתוכנו. תמיד מחכה להתגשם.
חשבתי שכל טבע הוא נס. כל המציאות שמתרחשת סביבנו היא נס אחד גדול. ניסיות בוערת בנו. אם רק נפקח את העיניים נראה אותה. נכון, לא כל נס גלוי. אנחנו מוקפים בניסים נסתרים. אבל תמיד הם קיימים, ניסים שבכל יום.
חשבתי, הנה שיר שכתבתי לפני כמה שנים. בכל פעם שאני קוראת בו שוב, הרלוונטיות צפה ועולה על פני השורות. צילום מתוך ספרי "שברי אור".