מוזר לפגוש עיר כשהיא ישנה. את באה עד אליה, מרחק ארבע וחצי שעות טיסה – לא כולל חישוב זמן דחיסת מלתחה לטרולי, מציאת הטרמינל הנכון, דיוטיפרי, עיכוב בהמראה ונסיונות סרק להבין צרפתית – מרוגשת ונלהבת, נוחתת בשעה שתיים לפנות בוקר ומגלה עיר רפאים שקועה בתנומה עמוקה.
הנהג שהזמנתם מראש בוחר לנסוע דרך כבישים שוממים ורחובות ריקים מאדם. פה ושם מבזיקים הולכי רגל בודדים ומכוניות אחדות. את מעיפה מבטים חרדים אל בעלך (הרגוע) ומקווה שאינכם בדרך להיחטף תמורת כופר ונושמת לרווחה כשלבסוף כתובת המלון מאירה מולך בפינת רחוב שכוח. ולכבוד סופו של הלילה הארוך הזה את מסתובבת שוב ושוב סביב הבניין לחפש איך נכנסים פנימה כדי למצוא פעמון שנעלם מעינייך.
בבוקר הכל נראה אחרת. את מתעוררת למרפסת פריזאית שטופת אור ועציצים. משקיפה בנינוחות על נתיב צר המאכלס תהלוכת אופניים בלתי נגמרת וכמעט מנופפת לשלום לעוזרת בבית ממול שמבעד לחלונות ענק נצפית מגהצת שקיות בד(!). העיר מתעוררת לחיים. תחילה קרירה אבל לאט לאט מתחממת. ממש כמו האנושות, לפעמים.
את יוצאת אל העיר כדי להתפעל (ולקנא) ממערך מטרו זמין, נגיש, זול ופועל ללא הפסקה. תמורת כרטיס של 7 יורו וכמה סנטים את משוטטת בין קווים ותחנות במיומנות נרכשת ומגלה בכל פעם עוד חלק מאינסוף פלאי עיר האורות.
במטרו נדמה לך פתאום שמישהו מקריא שירה. בצרפתית איטית ומתנגנת. את מביטה סביבך בפליאה כדי להבין שלא שמעת עכשיו פואמה… זהו רק מקבץ נדבות פריזאי שחולף בין הקרונות ומבקש בנימוס תרומה מן הנוסעים. המילים שלו מצלצלות כמו פואטיקה זרה ומהפנטת.
בכלל, כל השפה הצרפתית יש לה ניחוח אחר ואקזוטי. בימים הבאים היא מנגנת באוזנייך ללא הפסקה, באלפי קולות ומילים ועדיין לא נמאס לך. את מקשיבה בהשתאות – בלי להבין מילה – ושוב את שומעת שיר. וזה יפה וזה קסום וזה מפליא.
את פוגשת מקרוב את מגדל אייפל, מגלה גוש מתכת הנדסי עצום שמשתרע מעל ראשך בריבוע ומקשיבה למדריכת הטיולים הישראלית (תודה, מיכל) שמספרת לך על תולדותיו ועל הפריזאים שבכלל רצו להרוס אותו פעם. איזה נס שהתחרטו בסוף. את רוצה לטפס למעלה אבל מתייאשת מתור אינסופי ומתרחקת קצת כדי לגלות אותו מאיר ומנצנץ.
את מצטלמת, כמובן. כל הזמן מצטלמת. זום אין וזום אאוט וסלפי וטייק בודד וגם וידיאו. באייפל ובשער הניצחון וברובע האמנים ובפלעצל ובשאנז אליזה ובכל מקום עם פיסת פריז חדשה. ככה זה, את אוהבת לתעד. להנציח למזכרת. אה, את גם קונה מזכרות כי זה החלק שאת הכי אוהבת בטיול בחו"ל.
ליד הלובר את עולה על ריבוע מתכת קטן ואז מניפה את הזרוע באוויר וקומצת אצבעות. מזיזה את היד קדימה, למעלה, יותר למעלה, עוד קצת לאחור. עכשיו מצוין, אל תזוזי. זה לא טקס פגאני קדום. זה מה שעשו התיירות הסיניות לפנינו והתיירים האנגליים אחרינו. אז גם את מצטלמת ליד פירמידת הזכוכית ויש לך תמונה כאילו הרמת אותה ביד.
את מגיעה לחנות הספרים "שייקספיר אנד קומפני" ומקשיבה למיכל על חנות מהפכנית שנסגרה במלחמת העולם השניה כדי לא למכור לנאצים ואחר כך נפתחה מחדש וסיפקה מקומות לינה – בתוך החנות- כי מי שמוכר ספרים באנגלית מגיע לו גם מקום לישון, ואת מחכה בתור כדי להכנס לחנות היפהפייה והעתיקה הזו ולהעמיק פנימה ולגלות מבואה אחר מבואה ולטפס לקומה השניה ולמצוא שם ספרים ישנים במבחר שפות ולהסניף את נינוח הדפוס העתיק ולגלות אפילו שלט ממוסגר בעברית! וכורסאות וספות בקטיפת ארגמן וטורקיז ולשבת עליהן ולדמיין איך לפני עשרות שנים ישבו כאן סופרים כמו המינגווי והשתתפו בערבי הקראה ותרבות ולראות צעירים יושבים שם עכשיו וכותבים ומציירים.
את רוצה לעבור ליד בית המשפט שהוא חלק מקומפלס מלכותי שהיה שם פעם אבל הדרך חסומה עם שוטרים צרפתיים שעומדים עם נשקים שלופים ומסבירים לך שכעת מתנהל בדלתיים סגורות משפט של טרוריסט שפגע בצרפתים בהתקפת טרור לפני זמן מה, אז את עושה אחורה פנה וממשיכה הלאה אל המסלול העמוס שהכין החצי השני שלך.
מדי פעם מתחיל לרדת עלייך גשם שוטף. את מחפשת מונית מזדמנת ואז תוהה מתי יאמצו בארץ את שיטת המוניות: אור ירוק על הכיפה לסמן לך לחייך באושר כי המונית פנויה, אור אדום לסמן לך לחרוק שיניים בייאוש ולחפש מונית אחרת.
כמה שעות לפני הטיסה חזור את מחפשת את פריימרק בגוגל כי איך תחזרי לארץ בלי שקיות תכולות גדולות ופחות יורו בארנק, ואחרי נסיעה ארוכה במטרו ותחלופת קווים את מבינה שהגעת בכלל לקניון אחר ומתפשרת על סי אנד איי כפייבוריטית שווה לריקון התקציב שנותר.
את מחכה ליד שער די-שמונה-עשרה ומחייכת מול עברית מוכרת שמזדמרת לך באוזניים ובלב ומגלה שגם השפה שלך היא שיר. בקצה הטרמינל בעלך מצטרף למניין ומישהי אחת מחזירה אוזניות כחולות שנפלו בבידוק למישהי אחרת ואת יודעת שאת חוזרת הביתה.