בכל פעם שעלי למסור סדנה, הלב שלי מפרפר מהתרגשות. כאילו זו הפעם הראשונה. למען האמת, זו תמיד הפעם הראשונה. בכל פעם יש נשים אחרות מולי. לבבות שפועמים בקצב אחר. סיפורים חדשים שמקופלים בפני המביטות בי בשתיקת הקשבה.
וככה, לאט לאט, מתוך חריצי העט על הנייר, מתוך תלמי המחשבה שנתווים במצח, מתוך השקט שתולה בקצוות החדר, נולדות פתאום מילים.
וזה פלא גדול. בכל פעם מחדש. איך מילים נארגות אל רקמת העולם. איך אות נאחזת באות ופורצת לה דרך. איך לב מטפס ונצמד אל השיר.
אז בשבוע שעבר הייתה סדנה מכוננת. עלינו לירושלים ודלינו מילים מתוך מגילת רות וחילצנו את הפואטיקה מבין הפסוקים ומצאנו לנו בצילה הגדול מילים שלנו. וכתבנו. וקראנו. והתרגשנו.
ומחר תהיה שוב סדנה, בעזרת השם. בפורמט אחר. בסגנון ובתוכן שונים. אבל המילים תיטלטלנה שוב בין דפנות הלב ותבקענה להן שביל ותסדוקנה את תקרת הזכוכית ותמצאנה להן אור. כי אי אפשר אחרת. מילים הן סלע לחצוב בו ודגל לשאת אל ראש התורן ותקווה להיאחז בה ולב לנוח.
בתמונה: רגע מתוך עיסוק במילים. בשיר: רגעים שכתבתי בשעת לילה מאוחרת, כשהסדנה הסתיימה אבל רישומה עוד עמוק בתוכי. ואם את רוצה גם לחצוב מילים משלך ולהירשם לסדנת הזום של מחר בערב פשוט דברי איתי. אני מחכה לך.
מִלִּים | שולמית אורבך
לַחֲצֹב אוֹתָן מִמְּגִלָּה
מֵהִתְגַּלּוּת
מִן הַגָּלוּת
לַחֲצֹב אוֹתָן מִגְּאֻלָּה
מִן הַתְּפִלָּה
לַחֲצֹב אוֹתָן מִבֹּקֶר וְעַד עֶרֶב
מֵחֹשֶׁךְ וּמֵאוֹר
לַחֲצֹב אוֹתָן מִתּוֹךְ הָעוֹר
מִתַּחַת פְּעִימוֹת הַלֵּב
מֵעֹמֶק הָרַקָּה הַדּוֹפֶקֶת
לַחֲצֹב אוֹתָן בְּקוֹל, בְּשֶׁקֶט
לַחֲצֹב אוֹתָן מֵהֱיוֹתִי
מֵהֱיוֹתֵךְ
מִהְיוֹת אֵיךְ
מֵהֲוָיָה שֶׁאֵין לָהּ קֵץ
לַחֲצֹב אוֹתָן מִן הַקָּצֶה
מִן הַמֻּקְצֶה
מִן הַמָּצוֹק וּמִן הָעֵמֶק
מִתְּהוֹם וּמִן הָעֹמֶק
מִן הַגִּבְעָה וּמִן הָהָר
מִן הָאָסוּר וְהַמֻּתָּר
מִן הַיִּסּוּר וְהַנּוֹתָר
מִן הָאֶתְמוֹל וְהַמָּחָר
לַחֲצֹב אוֹתָן עַכְשָׁו וּלְאַחַר
לַחֲצֹב אוֹתָן
וְאָז לָשֵׂאת עַל כַּף וּלְהַחֲזִיק