מאת: שולמית אורבך.
אז עליתי לירושלים וכל הדרך הירוק היה ירוק מאד והצהוב היה צהוב מאד. הקיץ נאחז בחלונות והוויז התאמץ להיות מגניב ולהציע כל מיני דרכים עקלקלות לטפס אל הבירה אבל אני סיננתי לו שלא יעז ודבקתי בעקשנות בכביש 1 שהשיל את קליפת הפקק בנינוחות והציג לראווה אספלט נוצץ באור השמש.
אחר כך חיפשתי את מועדון גיל הזהב ומצאתי אותו מונח היטב על גבי שתי קומות קופת חולים כללית. הומור ירושלמי כזה. אבל ריח התרופות מבית המרקחת בקומת הקרקע נעצר לפני דלתות הקומה השלישית. שם התקבצו להם נשים נושאות על פניהן בגאווה ואהבה עשורים ארוכים ויפים של חיים.
וכשביקשתי מכל אחת בהתחלה להציג את עצמה ולספר משהו קטן עליה, חיה אמרה שהיא אלמנה כבר שלושים ושלוש שנה. ואז היה סבב קטן של מספרי שנות אלמנות ואני תמכתי את ידי במפרק השולחן כדי שלא להסתחרר ורחל שישבה לימיני ולבשה שמלה צבעונית ושמחה סיפרה בקול נמוך שהיא מחלימה מסרטן ריאות קשה ושבתקופת הטיפולים העזה לראשונה לכתוב ושאין לה מושג אם זה טוב או רע ושהיא עוד לא יודעת היא מתחרטת על הפתקים שכתבה ופיזרה בבית או לא, כי כל חוויה שהעלתה על הכתב נצרבה בנשמתה ונשארה צורבת יותר מכל כימותרפיה ויהודית ספרה ארבעה ניתוחי גב שעברה בחודש האחרון ושחררה לחלל החדר – שנעשה דחוס אפילו שהמזגן פעל במלוא העוצמה וגם היה חרך קטן למרפסת גג שטופת אור בוקר טרי – את דבר הדיכאון, ככה היא אמרה בפה מלא ואפילו בנימה הצהרתית עובדתית שאין לחלוק עליה וכולן כאחת מיהרו לחלוק עליה, שאופף אותה בכבדות כמו ענן טבק סמיך מאז החל ריקוד הניתוחים לתעתע בה ואם לא מנהלת המועדון שהתקשרה היום בבוקר והפצירה בה לבוא היא לא היתה יושבת פה עכשיו – – –
אחר כך רכנו הראשים על ניירות לבנים וידיים מלאות שנים אחזו בעט והוליכו אותו בזהירות ובמתינות על פני הדף ועפעפיים התכווצו ומילה ועוד מילה נהגתה בדיו ובתשומת לב והמלווה של גרטה הקשיבה לכל מילה שלה ורשמה אותה במקומה כי גרטה כבר לא מסוגלת לכתוב אבל להכתיב היא יודעת ועוד איך ומילים מפוארות ומלאות הדר טיילו מפיה והתמקמו בחן על הדף והיו חיוכים ונשימות עמוקות והקשבה ותקווה ואפילו יהודית התעטפה פתאום בהילה של חיוכים מרחפים וידעתי שלא סתם עשיתי את הדרך עד ירושלים ותיכף אעשה אותה חזרה וידעתי ששוב הכתיבה עושה את הפלא הזה: חורכת את הנפש וטובלת אותה במעיין ומניחה אותה לאט ובעדינות באור השמש עד שתזהר.