חברה שלי בקבוצה פרטית ביקשה שנשתף אותה בפיוט, בפסוק או בחלק מתפילה שמרגש אותנו במיוחד, לקראת ימי הרחמים והסליחות. כן, אני יודעת שזה מוזר לחשוב על כך בואכה ימי החופש הגדול הדביקים והמיוזעים, אבל זו הבקשה שהתקבלה בווטסאפ, קבל שני וויים כחולים ומשתתפות.
השאלה שלה זרקה אותי מיד אל המילים שאני כל כך אוהבת מתוך תפילת שלושת הרגלים. נדמה לי שהן מופיעות במוסף (המקור מספר ישעיהו, כ"ז, י"ג): "והיה ביום ההוא ויתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים וישתחוו להשם בהר הקודש בירושלים.."
יש לטקסט הקדוש הזה מנגינה יפהפייה ומטלטלת. מרדכי בן דוד, אבי הזמר החסידי, שר אותו בקולו העמוק והנוגע. ואני מכירה את השיר הנפלא הזה מסבא שלי זכרונו לברכה. סבא ר' אברהם זינגר שכשמו כן הוא, היה משורר ומתחזן בקולו בשבתות ובימים טובים בבית הכנסת סלונים בבני ברק. ב"שיל" כפי שאהב לכנות את ביתו השני. סבא היה מזמר את הניגון הזה בחגים. ואני הייתי אוהבת לשיר יחד איתו. זהו שיר מלא געגוע ונוסטלגיה, שיר המבכה את עוצם הגלות ומייחל לגאולה.
שלחתי לחברתי את המילים ואת השיר, סיפרתי לה על התחושות המלוות אותי, והיא חידשה לי כי בחב"ד מסבירים שהכוונה בפסוק זה מתייחסת לשני סוגי גלות. גלות אשור – מלשון אושר, אנשים המרוחקים מה' דווקא בגלל ריבוי עושר והצלחה. גלות מצרים – ריחוק מתוך מיצר, ייסורים וקושי. נראה לי שכולנו מרגישים עמוק בגלות, לא משנה איזו…
כבר כמה שנים שסבא שלי לא איתנו, מנוחתו עדן. זכיתי ובני אברהם שיחיה, נושא את שמו ואת זכרו. בסעודות החגים הוא מזמר בזיופים משעשעי לב את השיר הזה, יחד עם אחיותיו הגדולות. אבא שלהם מנצח על הסימפוניה בקולו הערב ואני מזמזמת בשקט, שלא ישמעו את הזיופים.
בכל פעם שילדיי שרים את המילים הללו, בניגון הזה, אני מרגישה געגוע עמוק לדמותו של סבא היושב בראש השולחן ומשורר בנעימות וברגש. כמה הייתי רוצה לשמוע אותו שוב… אבל הגעגוע הזה מהול גם בהודיה גדולה, על דור המשך אשר נושא בחיקו תחינה לגאולה, קינת עבר של עם, שיש לו תקוות עתיד.