אתמול נולדה לך נינה חדשה. רק דקות אחדות הייתה באוויר העולם וכבר לבשה את שמך. לבשה מלכות. לבשה אסתר. מה את מרגישה שם למעלה כשעוד נשמה מתעטפת בשמך. האם את מחייכת שעה ששמך נהגה מחדש מול פנים זעירות, אגרוף פצפון מונף בזהירות, שפתיים דקיקות נפערות בחיוך לא רצוני. האם ליבך, לב של רקיעים, מתרחב ומתמלא כשאסתריות קטנות גְדֵלות בדמותך. האם במבטן הסקרן, המבקש לבלוע את העולם כולו, בבואתך משתקפת, שבעה ועתירת ימים. האם יש בנפש כל אסתר את בבואת נפשך.
ואני אין לי אסתר משלי. אבל יש לי אסתר בתוכי.
אין לי אלא ללבוש את מלכותך עליי. ועל בנותיי שידעת שמותיהן וליטפת את פניהן ואהבת בכל לב, בכל ליבן. ועל בני שבא אל העולם אחר שהסתלקת ממנו את. אין לי אלא אותך עצמך. את כל הרגעים שהיית בם ועכשיו ממוסגרים בהיותך. לנצח הם שלך. לנצח הם שלי. יש לי את החיוכים שלך תמונה אחר תמונה. יש לי את המילים שלך, מילה אחר מילה. יש לי את הלב שלך. היית מאמינה, שלפעמים הוא פועם בתוכי? אני מרגישה אותו. אני מרגישה אותך.
אתמול נולדה לך נינה חדשה. עוד אסתר אחת פועמת עכשיו בעולם. והיא את ואת היא. והיא בריה חדשה ומרגשת. והיא אחות לאסתריות נוספות שבאו אחרייך ומטפסות בעקבותייך אל פסגת הלב. אל תהומות הנפש. וכל אסתר כזו לובשת את המלכות שהיית. וכל אסתר היא מלכה כמוך. ואת, מי יודע אם לא לעת כזו הגעת למלכות העליונה. לחלות ולחנן. לשאת טוהר מילותייך. תואר פנייך. תור ליבך היום, סבתא אסתר, לפלל ולייחל. את קרובה מתמיד. השרביט בידייך. אנחנו נהיה לך קול ואת תהיי רחמים.
אתמול נולדה לך נינה חדשה. תראי איך אחרי שהלכת מאיתנו, עוד מתקיימים בך חיים. עודך נקראת בשֵם. שוב ושוב את נקראת בשם. שוב ושוב את נולדת בנו. שוב את ממשיכה אותנו. ממשיכה איתנו. שוב את חיה. שוב את אסתר.