מאת: שולמית אורבך.
אחת הסיבות הטובות שגרמה לי לצאת מאזור הנוחות של עובדת שכירה ולצאת לדרך עצמאית ומרגשת, היה הרצון העז להיות הבוסית של עצמי. לא עוד רשימת מטלות שמנחית עלי מישהו מלמעלה ואני עמלה לבצע אותן לשביעות רצונו המלאה. לא עוד ריצות בוקר טרופות כדי להספיק מוקדם ככל האפשר להעביר את הכרטיס המגנטי בקורא השעות ולגלות ששוב שלפתי את האשראי כרטיס קופת החולים. לא עוד שעות נוספות כי יש עומס בעבודה. לא עוד יחסי עובד-מעביד.
טוב, נראה לי שהבנתם את הפואנטה.
אז התחלתי לצעוד באדמת הטרשים של עסק משלי, וגיליתי שאני בסך הכל בוסית טובה מאוד ומתחשבת. לא סתם זכיתי בעובדת חרוצה כמוני 🙂 וככה יכולתי לקום בשעת בוהריים מאוחרת (לא כל יום, מבטיחה! כל יומיים) להשקיע בסלט בריא ולגלות שהילדים כבר חזרו הביתה. לא נורא, בשביל מה יש את שעות הלילה הפוריות? התחלתי להכיר את מחוגי השעון אחר חצות וגיליתי שהם מניבים תפוקת עבודה רווחית ומשתלמת.
בשלב הזה החלה העלילה להסתבך. פתאום צצו לצידי, מלפני ומאחורי בוסים חדשים. וכל אחד מהם, מסתבר, חמוש באג'נדה פרטית שטיפח במהלך שנות קיומו.
האחד מאמין בשיחות רקע מקצועיות ארוכות במיוחד בשעה 8.00 בבוקר בדיוק ((הלו, זו שעת הקפה שלי. אחרת הוא מתקרר, ואתה יודע, זה לא כל כך נעים לפגוש קפה קר. ניסית פעם?). השני מבקש חמש סקיצות בזו אחר זו, מתלבט, מעיר, חוזר בו ושוב רוצה שינוי (תודה לך, בוס. בזכותך הוספתי לחוזה סעיף סובב סקיצות. בלעדיך לא הייתי עולה על הגימיק הזה. מבטיחה!) והשלישי מפתיע לטובה: כל הצעה שאני מעלה – הוא מאשר. אפילו מתלהב! כן, לפעמים אפשר להיתקל גם בבוסים נדירים כאלה. בקרוב אצלכם.
בקיצור, ממינוס בוס צמח החשבון העסקי שלי לעשרות בוסים חדשים. ואיך אומרים, הבוס תמיד צודק. או צוחק. או צועק. תלוי על מי נפלתם… בכולופן, שיהיה ברור. אני לא נגד בוסים. להפך, אני בעד. אחרי הכל, הם הלקוחות שלי. רק בקשה קלילה אם אפשר, ככה בקטנה: שיהיו נחמדים. שיסבירו ברור מה הם צריכים שאכתוב עבורם. שיאשרו את הטיוטה הראשונה שאני שולחת. שישלמו מראש. שיוסיפו בונוס. שיכתבו אחר כך המלצה חמה על כישוריי לחמישה עסקים נוספים.
חייבת לזוז, הבוס שלי מתקשר.