מאת: שולמית אורבך.
שלושה ספרים עבי כרס מהספרייה מחכים לי על השידה. מעיפה בהם מבט תוהה, ואין לי שום חשק לעלעל בהם. תשאלו, למה בחרתי אותם בכלל? שאלה טובה. גם אני שואלת.
בתקופה האחרונה שינו לי את זכות הבחירה בספריה. הבנתי את זה פתאום, כששוב חזרתי הביתה עם ספרים שאני לא כל כך אוהבת, ואין את הפרפרים האלה בבטן שמעקצצים מול ספר חדש שאני מחזיקה. וכשאני אומרת חדש, אני מתכוונת גם לספר מתפורר בשוליים, בלוי מרוב צרכני קריאה קודמים, ואפילו קצת קרוע. מה זה משנה? בשבילי הוא חדש, כל עוד לא קראתי עדיין את המילים הגלומות בו.
פעם, בימים של שגרה, הייתה לי חווית ספריה אמיתית. הייתי נוסעת בהתרגשות -שלא פגה אף פעם- אל בנין הספרייה, מדלגת קלות (טוב, נו, הולכת ממש מהר) אל הכניסה, ואז שואפת עמוק עמוק את הריח.
אח, הריח!
ריח של המון ספרים שמתכנסים להם ביחד באחווה שאפשר לקנא בה. קומונה של כריכות. אינסוף מילים. מילים, מילים, מילים. והשקט, השקט שכל אוהבי הקריאה סוגדים לו ולא מעזים להפריע. הייתי לוגמת ממנו בכל הכוח, ואז מתחילה לבחור.
והבחירה, אל תקלו בה! תחילה הייתי ניגשת אל עמודת המומלצים ומתחילה לסרוק את ההיצע. מחפשת את הספר שכריכתו או עוביו או שם מחברו שולחים לי קריצה בשפה שמובנת רק לשנינו.
ואז שולפת. מרפרפת על הכריכה שנושאת אותו באהבה בזרועותיה. סוקרת את הציור או התמונה שמנסה לגלות ממנו טפח ולכסות טפחיים. מציצה אל הכתוב מאחור, כמו דרישת שלום קטנה מתוך הנעלם שמחכה לי בפנים.
אחר כך מטיילת בין המדפים, מחפשת שמות נבחרים של סופרים שכתיבתם יקרה לי. והתחביר בו הם בונים את שפתם, מעלה בי חיוך או דמעה או צביטה קטנה בלב. הכל מבורך. הכל מבוקש. וככה אוספת לי שלושה ספרים שמייצרים בי ציפיה.
עכשיו לא.
לקחו לי את הרגעים הקטנים והמתוקים הללו. את העמידה המהורהרת הזו ליד הספרים, כמו התלבטות מול דוכן ממתקים עמוס. את הבחירה הפשוטה הזו אם להחזיר את הספר למדף ולחפש אחר תמורתו, או לבחור לו לעונג שבת בשבילי. עכשיו הכל אחרת.
צריכה לשלוח מייל יבש, טכני עד כאב, עם רשימת מכולת של שלושה ספרים. לקבל טלפון או מייל חוזר שאפשר לבוא לקחת. להגיע אל שערים סגורים. חבילות, חבילות ממתינות בחוץ. אני מחפשת את השם שלי ונוטלת את הספרים בשתיקה. אין למי להודות. הספרניות עסוקות בהכנת חבילות אחרות, אי אפשר לשאול אותן אם הספר הזה מומלץ, ומה דעתן על הסופרת ההיא. דלתות שקופות מפרידות בינינו. אני מביטה בגעגוע אל אלפי הספרים הדוממים. הם כאן, אבל אין לי רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד.
לוקחת את הטייק אווי שהזמנתי ונוסעת הביתה.
בבית פותחת מה שהזמנתי: שלושה ספרים רנדומליים מתוך חיפוש אקראי ברשת, או זיכרון עמום של המלצה ישנה שצפה פתאום. אין שום דבר שמחבר ביני לבינם. בספר הראשון הפונט צפוף מדי. קטן מדי. אני אוהבת ספרים שמיטיבים עם המשקפיים שלי, ולא מאתגרים אותם בלי חמלה. בספר השני המשלב הלשוני כבד עבורי, השפה כמעט זרה. אני אוהבת לבדוק את התרגום בעמוד או שניים לפני שאני מחליטה. בספר שלישי אני מנסה להתנחם, אולי הפעם כן הצלחתי לקלוע מרחוק.
מסתבר שלא. קניות ברשת אף פעם לא היו כוס השוקו שלי. וגם עכשיו, נאלצת להניח את הספרים בצד ולחכות ליום בו ייפתחו שערי הספרייה מחדש. אז אקח תרמיל ומקל ואצא לשם לטייל.