על הרכב שחלף לידי בכביש היה כתוב באותיות גדולות: שירותי גניזה מתקדמים. הסתכלתי על המילים הללו וחשבתי לעצמי איך זה יכול להיות, שהרי למילה גניזה יש ריח של אבק מחניק ומרתף מלא בארונות ועשרות או מאות או אלפי מסמכים מרובבים זה על זה בחוסר זה ופקיד בא בימים עם משקפיים עגולות וחומות וקרחת קטנה וזקנקן עגול ואפרפר ואוויר דחוס ואי אפשר לנשום כי זה ארכיב. זה ארכיון. זו גניזה, גבירותי! זה המקום בהא הידיעה שדוחפים בו את כל הדפים שאי אפשר לגרוס כי זה קדוש או זה מסווג או זה יקר ערך או גם וגם וגם או שפשוט אי אפשר לזרוק אותם. מן תחושה בלתי מוסברת שרק אגרנים מוסמכים יכולים להבין.
ואילו למילה מתקדמים יש ריח טכנולוגי של מתכת קרה מבריקה, של מכשירים משוכללים עד לרמת אין לי מושג איך לגעת בהם ואני צריכה לקרוא לבת השש וחצי שלי שתסביר לי מה קורה שם ואיך אני מתפעלת אותם. כי אני כבר זקנה, עמוק בעשור הרביעי לחיי ובעיקר טכנופובית. למילה מתקדמים יש אסוציאציה של בינה מלאכותית סלש צאט ג'יביטי שמתכתב איתך בנימוס גרמני מופלג ומבקש סליחה אם טעה בתשובה ומבטיח שלא יחזור שוב על הטעות והוא פוליטיקלי קורקט ואדיב ומעצבן ויודע כל ואם לא הוא פשוט ממציא בשלוות נפש ומגיש לך חלקי מידע מעורבבים וכוזבים. למילה מתקדמים יש הילה של 2023 בואכה 24 ורובוטיקה ומדעים וקפסולות ופרסי נובל וטיקטוק ואינסטגרם וטוויטר ומנעד מגדרי ומי טו והלפ טו מי מהקידמה העתידנית הזו שמתרגשת על הראש ומוחצת אותנו בדרך.
אז שירותי גניזה מתקדמים. אני לוטשת עיניים אל הרכב ומדמיינת חלל חדשני עם מדורים שקופים ותתי מחלקות עם כותרים מפוצצים בעברית.ה ומאחורי כל אגף המצויד בטריקת דלתות שקטה וגלאי עשן וחלונות ממ"ד נדחסים בשקט מופתי מיליוני מסמכים מקומטים וקרועים בקצוות, פקיד הקשיש ממיין אותם ביד רועדת ומיישר כל נייר פעמיים שלוש ואז מתייק בקלסר אלקטרוני ומשחרר אנחה כבדה בזמן שננו-רובוט זעיר מצלם את נתוני המסמך וסורק מיידית ושולח כהרף עין את הטקסט למספר תלת ספרתי של ענני גיבוי ומכשיר הידרו-כלשהו מסנן את אינסוף חלקיקי האבק המהבילים מהם וגורס אותם עד דק למיחזור שישפר את כדור הארץ בעוד עשור והריח. הו הריח. תערובת של עבר ועתיד ונוסטלגיה וגעגוע ואתמול ומחר והיסטוריה ותחזית מתקדמת. וגניזה, בסוף תמיד יהיה שם ריח של גניזה.