עם תחילת קריאתי בספר תוגת צעצועיך הקדושים מאת אלעד נבו (הוצאת פרדס) הרגשתי בסחרחרת מילים. אבל לא סחרחרה כזו בגינה השכונתית שעושה לך בחילה וכאב ראש, אלא סחרחרה שעושה לך טוב בנפש, שאת נשאבת לתוכה בעונג ומתמסרת לכל רגע, סחרחרה שאת מבקשת לגמוע ממנה עוד ועוד ועוד ואינך שבעה.
יש בספר הזה מערבולת מילים מכאיבה ומענגת ומהפנטת שאת מבקשת להיבלע בתוכה ולהתמזג אל פכפוך האותיות העדין והרך הפועם בין הדפים. דמותו הרגישה והנוגעת ללב של גיבור הספר, המקובל רבי יוסף חיים, חופרת בשתי ידי הנפש עד התעקשות עד כאב עד בשר עצמותו של העולם בחיפוש אחר האמת הפנימית הבוערת. והוא הולך ומיטלטל בתוך רקמת העלילה, נחבט בדמויות שסביבו ומתייצב לאיטו על קרקע לוהטת מילים קדושות, מילות חולין וצירופי אותיות ומעשים.
הספר הזה הוא יצירת אמנות קסומה המורכבת מתכי מילים רכות וחדות, קהות ולוהבות, חוצבות באדמת הקריאה, טורדות מנוחה ומבקשות אותך בכוליות מלאה עד לתום המילה האחרונה ועוד הרבה מעבר לה. העלילה מתפתלת בנאמנות לקצב משלה, הטקסט הולך ומשתלהב ומתחדד והמילים מלהטטות בגיבורים ובכתובים ובקוראת ועושות בהם כבשלהן.
הנה קטע קטן מתוך הספר.
"רבי יוסף חיים רצה לספר לה הכול, איך הטקסטים מתהווים מול עיניו באנשים בכל רגע, כמו אטומים, שוטפים את תודעתו בלא הפסק. הוא כותב כשנגלות לפניו השיטין האנושיות שעולות מתהום שיטי היקום, מביט בתנודות החיים הכתובות… המשפטים האלה, אולי יש בהם פתח להיכל הכתיבה של מעלה, ביטוי של שירת הבורא הנכתבת בכל עת. אם כך, כיצד הוא יכול להפקירם, להניח להם להתנדף ברוח? הוא כותב אותם, כל מה שהוא יכול, כל מה שהוא זוכר, קודים של קיום, רצף אנושי של מעלה…"