הסליחה שלי

כשאני מצליחה כבר לתפוס ולגלגל אותה על לשוני, לפעמים טעמה של הסליחה שלי תפל. היא לא ערבה לחכי. היא יבשה. יותר מדי זמן שכבה על הפלטה, ממתינה להיאכל. לפעמים היא מוזנחת כמו החפצים האלה שזרוקים במחסן ומחכים להיגאל. לפעמים היא סתם עייפה, כמוני.

מסביבי סליחות מקושטות כמו נוי סוכה. מהודרות וזוהרות. זכות ומזוקקות. צחות ומצוחצחות. לשונות נופלות על לשונות ורק הסליחה שלי חפה מכל יופי. היא משפילה את ראשה במבוכה ועוצמת עיניים. היא מהלכת בכבדות ומיטלטלת מצד לצד. היא מגושמת יותר מדי. היא מוגבלת אבל

היא עודנה.

היא נאבקת על נשימותיה וזה מה שחשוב. היא לא מוותרת עלי. אני לא מוותרת עליה. ככה, כמו שהיא, אני לוקחת אותה – לפני שנתחרט שתינו והיא תתפוגג ותתפוצץ ותתקפל ותסתלק – ומשגרת אותה היישר לשמיים. הישיר ללב שלי. כמו אבוקת אור היא מתפצלת לשני כיוונים שונים ונותרת שלמה.

הסליחה שלי | שולמית אורבך

לַסְּלִיחָה שֶׁלִּי יֵשׁ טַעַם שֶׁל מַתֶּכֶת

וְלוּק שֶׁל חֲלֻדָּה

בַּסְּלִיחָה שֶׁלִּי הָעֲיֵפוּת מֻתֶּכֶת

הַכַּוָּנָה חַדָּה כְּמוֹ כְּתַב חִידָה

בַּסְּלִיחָה שֶׁלִּי בָּבוּאָתִי נִשְׂרֶכֶת

עַל צְלִילוּת אֵינֶנָּה מַקְפִּידָה

הַסְּלִיחָה שֶׁלִּי עַל הַמָּקוֹם דּוֹרֶכֶת

נוֹפֶלֶת גַּם כְּשֶׁהִיא בַּעֲמִידָה

הַסְּלִיחָה שֶׁלִּי עוֹד מְנַסָּה לָלֶכֶת

גַּם עַל דּוֹקְרָנִים שֶׁל חֲרָדָה

וְהִיא נִקְרַעַת וְנִצְעֶקֶת וְנִמְשֶׁכֶת

עַד אֲשֶׁר תַּגִּיעַ אֶל דּוֹדָהּ