חוברת דקה, צנומה אפילו. ספרתי 20 עמודים. שירים יש יותר. והיופי הדק, המזוקק ןהשברירי הזה משכר אותי בכל פעם מחדש. נושמת שוב עמוקות את ריח הדפוס שנכרך על הדפים כמו שובל רך. אסופת שירי גאולה. זה המוטיב שבחרנו יחד, משתתפות הקורס לכתיבת שירה ואני. שהרי גאולה זו מילה שיש לה פנים רבות כל כך. וכלים מכלים שונים. וצורות וצבעים ואינספור מבעים.
המעצבת בחרה להניח בכריכה תמונת חוף עדינה וצנועה. כמעט מסתגפת. גלים מהורהרים נעים בין טורקיז ללבן, נשפכים בשקט, בזהירות, אל אדמת חול זהובה. למה זו גאולה? אולי בגלל שלים אין גבול. הוא יכול להתפרץ לכל עבר, וכבר עשה זאת אי פעם, אבל לרוב, יום אחר לילה אחר יום, הוא בוחר לנוע רצוא ושוב, אחורה וקדימה. הוא מקשה אחת של תנועה אינסופית מלאת כיסופים.
אולי זו גאולה. היכולת לאסוף את עצמך בכל רגע מחדש. להניח לשמש לבקוע בך קרניים. לתת לכחול הרקיע להעמיק בך גוונים. ללכת לכל כיוון שתבחרי. לשיר כמו אוושה, כמו המיה, כמו תנועת קצף שרק מבט ארוך, עתיר סבלנות יכול לקרוא אותה ולאהוב.
בפנים, מעבר לכריכה הימית, מונחים שירים שאין לי אלא לכרוך אותם בעטיפת קסם. זו התחושה שעולה בי כשאני קוראת בהם. שירים שמספרים גאולה במכחול מילים, באותיות המסתדרות בכל פעם ברצף אחר, שונה. במשלים ובערפל, בנסתר ובנגלה. בנוסטלגיה ובתקווה של מחר. הגאולה הולכת ובאה בין הדפים, מדלגת משיר לשיר, יוצאת ובאה בכותרות ובשורות ובוערת באותיות שחורות.
גאולה. לפעמים היא שיר. לפעמים היא אסופה ולפעמים נפערת לכל עבר, מושיטה זרועות אל השמיים ואל הארץ, אל הלבבות ואל התקוות. גאולה. לפעמים היא מילה ולפעמים היא הרבה יותר. הרבה הרבה יותר.