בערבו של יום שני השבוע, אחרי שהשמש כבתה והדלקנו נר חמישי, מצאתי אור גדול. הוא בקע מהיכל רמות בירושלים והוסיף והלך להיכלות הלב. יכולתי לראות אש עולה מהבמה. ראיתי אותה פורצת ועולה מאליה ומיתמרת דרך תקרת האודיטוריום עד לשמיים, סוחפת איתה אותנו. שערי שמיים נפערו בקול רעש גדול לחבוק את לשונות האש, לעטוף בהם להבה שאינה נגמרת.
ככה הרגשתי. זה היה ערב חורך לבבות שהותיר בנו שובל חום לוהט. האש החלה לבעבע כבר בכניסה. היכל רמות בירושלים אירח אותנו, חבורת מישירות מבט, משוררות חרדיות מירושלים וגלילותיה, ואחת שנסעה כל הדרך מטבריה, להשקת תערוכת שירים נדירה. אוהו נדירה. נראה לי שירושלים פערה את פיה בהשתוממות מול עשרות הנשים שהתקבצו אל מבואה אחת צהובה וכתומה ואדומה שהאירה שירי נגוהות.
אור על פני תהום, כך קראנו לתערוכה, שהעניקה הצצה חשופה לשירי מלחמה שנבקעו בעומק הסער, מתוך הרעש, שירי לבה גועשים ונואשים וקשים ומבקשים. שירים שכותבים בכי ושכול לצד אור ואמונה. שירים של כאב ואלוקות מהולים זה בזה, מבעבעים ורותחים וגולשים לכל עבר.
בשיח הגלריה פגשתי נשים שוחרות שירה שגהרו אל השירים ואספו אותם בכיסים. נשים שלגמו מילים בוערות וביקשו עוד. נשים שגאות במילים ונושאות אותן על נס. נשים שמייפות את העולם בזכות שירות ושורות. ככה החלו הלהבות להתהוות ולעלות מן הקרקע. שלהבת השירה שעולה מאליה.
את התערוכה היפהפייה חיבקה מעטפת הנחיה רכה ואנינת טעם במיוחד של הכשרון המהלך אתי הייזלר. על הבמה שוררה וניגנה להקת בראשית להקת נשים המופלאה עם הסולנית קרן משה, בשירים מקוריים ובקאברים, והצלילים והתנועות נאספו לתפילה ארוכת ידיים שטיפסה עד לרקיע ונאחזה בו בעיקשות. אסתי ליסיצין ועידית ליכטינפלד אמניות ספוקן וורד חרדיות (כן יש דבר כזה) כישפו את הקהל במופעי מילים שאיחדו גאונות במיטבה עם צמרמורת בלתי פוסקת. ככה זה כשמלחמה יוצאת לך מהפה ומתפזרת בחלל מילה אחר מילה.
היה קשה ללכת הביתה. רציתי לעמוד שם ולחבק את האור בשתי ידיים. לישון ליד השיר שלי שפתאום נראה אחרת כשהוא שחור על גבי צהוב, ולמלמל מילים יפות מתוך שינה. אבל החיים והכאב והבשורות של מחר בבוקר והתפילות והייאוש והתקווה חיכו מחוץ לשערי ההיכל וביקשו גם הם חיבוק. אז יצאתי והשארתי אחריי תודה ענקית לכל מי שאיפשר לערב הזה להירקם ולהיות ולהביא אור גדול שיוסיף לילך עוד ימים ארוכים בתוכנו.