לפני כאחד עשר שנים פגשתי אותו לראשונה. היו אז חילופי משמרות במערכת 'מרכז העניינים' בה כתבתי אז. העורך החדש במשמר הנכנס היה ר' יצחק נחשוני ז"ל. איזה מוזר לכתוב עליו ז"ל. היתה בו חיות. הוא היה איש חי עד מאד.
בכל אופן, באותם ימים לא הכרתי את השם. לא ידעתי במי מדובר. רק הבנתי שמי שמאייש כעת את כס העורך הוא איש תקשורת ותיק ומנוסה שעשורים ארוכים של עיתונאות בכירה ברזומה שלו. אני זוכרת שרק אחרי מספר שבועות העזתי לשלוח טור. הייתי בטוחה שהוא עבר מיד לספאם. הופתעתי לגלות אותו פתאום מודפס. שמחתי.
היה זה הטור הראשון שלי שהתפרסם מאז שהחל לשמש כעורך העיתון הזה. טור שעסק בזיהוי טיפוסים שונים דרך סגנון הליכתם. אחריו הופיעו עוד טורים רבים, חלקם הנכבד נכבד בעידודו ובתמיכתו של נחשוני, שתמיד ביקש שאכתוב עוד, גם בעיתות בהן העדפתי להשתמט מן הכתיבה.
לאט לאט הבנתי שחששותיי היו לשווא. הוא היה עורך מופתי. היתה לו סבלנות רבה אלי, כותבת צעירה בתחילת דרכה, תמיד הנחה אותי בנדיבות ובבטחה. תמיד השיב בבהירות ובניחותא. תמיד האמין בי.
פעם אחת סיכמנו שאכין כתבה מקיפה לכבוד פורים, בה אראיין אנשי תקשורת בעולם החרדי, על כל מיני תקלות משעשעות שהיו להם במהלך שנות הכתיבה, נחשוני הכין לי רשימה של עיתונאים בכירים עם נציגות מכמעט כל כלי המדיה שהיו קיימים אז. התמלאתי חששות. מי אמר שהם יסכימו להתראיין? מי מכיר אותי בכלל?
אל דאגה, אמר לי נחשוני בטוב לב, אמרי את שמי, תגידי שאני שלחתי אותך והם יסכימו. כך היה. המרואיינים, חלקם הילכו כבר שנים בשדה העיתונות החרדית, התלבטו האם להשיב לשאלותיי. נחשוני שלח, נחשוני ביקש, מיהרתי למלמל, וכבמטה קסם כבר לא היתה התלבטות. בשבילו, בטח שאענה, אמרו. והכתבה קמה והיתה.
בפעם האחרונה בה פניתי אליו, לפני כשנה, ביקשתי ממנו המלצה על כתיבתי לאתר התוכן שלי. יצחק נחשוני, כדרכו, השקיע מזמנו היקר וכתב לי המלצה חמה, לבבית וארוכה. באדיבותו אף שאל אם אני מבקשת שינויים ממה שכתב. השבתי שאיני מתכוונת לגעת באף מילה.
לא אשכח את מילותיו הטובות, אלה שבעל פה ואלה שבכתב. יהי זכרו ברוך.