מאת: שולמית אורבך.
עייפות. עייפות. עייפות. מחקרים מוכיחים (ואם לא, אני מוכנה להוכיח) שככל שאת יותר אשה, את יותר עייפה. ככה זה – אשה עייפה. מן צמד מילים כזה שמאפיין אותך אחת לכמה שעות. ומי שלא מזדהה נא לרדת כעת מהמסך. הפוסט הזה לא נועד בשבילכם, יצורות רעננות ומעצבנות שכמותכן.
כל היתר, בואנה נתאגד רגע ביחד, לכבוד יום העייפה הבינלאומי, ונדרוש הכרה על הרעה החולה הזו: עייפות! זו שמתעלקת עלייך בדיוק בשניה שאת מתיישבת מול המחשב. יש לך כבר 17 דקות פנויות על השעון בלי צווחות ילדים ברקע. ואת רוצה לכתוב. כמהה לכתוב. משתוקקת. אוהו כמה יש לך לכתוב.
שורת לקוחות שלא נראה סופה מציצה אלייך מערימת הודעות ווטסאפ שתקרוס תיכף ברעש רינגטון גדול, אבל זו שחייבת להופיע לצידך בחדר העבודה ממש עכשיו, מתמהמהת. את מנסה לפתות אותה להתייצב: כוס קפה רותחת, כדורי שוקולד, תרגיל מדיטציה, גורנישט.
היא לא באה, ההשראה.
גם לא מצלצלת. אפילו לא שולחת הודעה קצרצרה. אייקון, סמליל, משהו. איזה מתת קטן שיסייע לך לפקוח את העיניים בעוד שני מילימטר. להחזיק מעמד. איזה רמז שיגיד לך: היי, יקרה, אני כאן. ראיתי אותך. תירגעי, אני בדרך. ממש קרובה.
נו, נו, קרובה? זה ממילא לא כל כך עוזר לך כרגע. את הרי יודעת מה יקרה. אוטוטו, עוד 17 דקות ככה, בדיוק כשהילדים יכנסו הביתה ויפלו עלייך מכל כיוון, היא תיכנס למשרד הביתי שלך ותתיישב על הכיסא.
רק מה, היא לא יודעת להקיש במקומך על המקלדת. מוגבלת, כמה שהיא רחבה ואינסופית. היא פשוט תסתובב בקוצר רוח ותרמוז לך בנימוס מתכלה שאין לה סבלנות ואם לא תתייחסי אליה, היא תלך מפה. יש מספיק אנשים שמחכים לה בקוצר רוח, וזוכרים להעניק לה אירוח מפנק כשהיא סוף סוף קופצת לביקור.
בקיצור, מה שרציתי לומר לך, עד שהיא תבוא, ההשראה הארורה והמבורכת הזו, ותחליף לך את העייפות לזמן קצר, או לפחות תסכים לחלוק איתה מקום בתוכך, עד אז, פשוט תניחי לעבודה הזו שמסרבת להתבצע. תעשי משהו אחר. תכתבי פוסט, למשל. תוציאי את העצבים על העייפות שלא הולכת וההשראה שלא באה. תעלי בדיגיטל. תצרפי לוגו שלך. זהו, עשית משהו.
עכשיו תחזרי לפהק מול המחשב. אולי תצליחי להתקדם.