מי שעוקבת אחריי גם בסטטוס בווטסאפ,
יודעת שהזמנתי את שלוש עוקבותיי הנאמנות
(למה שלוש? למה עוקבת? למה נאמנות? זה כבר לפוסט אחר בהזדמנות)
ליום פתוח בביה"ס קורן לקולנוע יהודי,
שם אני מלמדת כבר כמה שנים
קורסי כתיבת שירה למתחילות ומתקדמות במסלול כתיבה.
לאחרונה גם התחלתי להעביר שם קורס ממוקד לכתיבת תוכן שיווקי.
בקיצור, התעתדתי להעביר ביום הפתוח סדנה נשית לכתיבה יוצרת.
הצטיידתי במצגת מוכנה היטב,
בטקסטים מעוררי השראה ובתרגילי כתיבה מכוננים
(אלה לא מליצות ריקות,
את המחמאות לתכנים ליקטתי במסירות מאת בוגרות סדנאות קודמות),
במחשב נייד ובתפילה לבורא עולם שיצלח דרכי,
וכיוונתי את הוויז ליד בנימין, שם התקיימה החגיגה.
בעודי יושבת בכיתה הריקה וממתינה בסבלנות
לעשרות התלמידות הפוטנציאליות שתיכנסנה פנימה בצעדי ריקוד,
שמתי לב שבחוץ מתנהל שיח מלא בציפיה לסדנה מקבילה אלי,
סדנת כתיבת תסריט.
מן הדברים ניכר היה כי מרבית הנשים שבחוץ
מתכננות מפורשות לשים פעמיהן לסדנה זו דווקא.
מה אומר לכם, הרגשה לא נעימה בעליל.
את מבינה שיש משהו יותר אטרקטיבי ממך שמתנהל ממש ליד,
מה שאומר שאני עומדת לחוות בדקות הקרובות
את הקיץ של אביה בגרסת סדנת הכתיבה של שולמית.
לא חוויה מומלצת לבעלות לב רגיש כמוני.
מפה לשם, שלוש בנות מקסימות הצילו את הסיטואציה
(יש מצב שהן שלוש עוקבותיי הנאמנות? צריך עיון)
ובחרו ברגע האחרון להפוך את הסדנה שלי מטיוטה למציאות.
כעבור מספר דקות ותרגיל כתיבה בודד,
התנצלה אחת מהן שהיא רוצה להספיק את סדנת התסריט (כמה מפתיע!)
והסתלקה מהחדר.
נותרתי עם שתי משתתפות שהתמסרו לכתיבה.
היתה לנו סדנת בוטיק מגניבה ומלאת תשומת לב
לשתי יוצרות, שלושה תרגילי כתיבה,
שיח על טקסטים ומשובים מקצועיים לכל תוצר.
וזהו, המלצתי להן להירשם לקורס המלא שלי בשנה הבאה ונראה אם יבואו 🙂
אין פואנטה.
רק הבנה שלפעמים צריך להכין שיעור שלם
כדי להעביר אותו לארבע אוזניים ושני לבבות קשובים.
בתמונה-
שלל הכסאות שהמתינו בדומיה לשלוש המשתתפות.