העברתי הערב סדנת זום לכמה נערות סמינר חמודות. היה מאתגר לאסוף אותן, כשחצי מהקבוצה התעקשו להסתתר מאחורי ריבוע מחשב שחור, ואחרות רק שלחו בצאט את המילים שלהן וחששו להתבטא בקול. ובאמצע הן עזבו את הפגישה וחזרו בחזרה ושאלו מה היה צריך לעשות, ואני הסברתי וזא הן עזבו שוב, אבל זו היתה המשימה והשתדלתי לעמוד בה.
אז ביקשתי מהן לכתוב כמו מה הן מרגישות עכשיו. זו מאופקים אמרה שעון חול. השניה סיפרה שהיא גולם שהפך לפרפר. מישהי הרגישה כמו סתיו. הכל מבולבל ולא ברור, הסבירה, הכל זמני. אחרת אמרה שהיא היום לוליין. ועוד אחת דימתה את עצמה למטפס הרים. הזדהיתי עם כל דימוי. הרגשתי ככה. לרגעים ארוכים היום ואתמול וכל הימים והשעות והרגעים שלא נגמרים.
ודווקא לזו שסיפרה בכתיבת הרצף על החברה שבאה אליה אחרי הלימודים והן הכינו ביחד פסטה והעבירו את הזמן בכלום ושום דבר, הבליחה פתאום שורה על בן הדוד שנחטף בעזה והיא לא יודעת מה איתו וזה כל כך מפחיד אותה. והיא הבליעה את המילים מיד באיזה כיף שלא לומדים עכשיו מסודר. אבל בן הדוד. נחטף. בעזה. והיא העזה לכתוב את המילים
ודווקא זו שצחקה כמעט כל הזום ופטפטה עם החברה שלצידה, והתביישה להקריא חלק מן התרגילים, אמרה בסוף שכתבה שיר משותף יחד עם החברה. וגם אז החברה הצחיקה אותה עד שהיא שלחה אותה מאחורי דלת החדר שלא תפריע. ופתאום היא כבשה את צחוקה והקריאה שיר מפלח. על דמעות שחורטות שביל תקווה בלחיים. ועל מדינת קביים. על דם שנשדד ועל דגל עם כנפיים.
ואני העתקתי לי מהר את המילים שהצלחתי לקלוט כי היא הקריאה את זה בקול חפוז ובלעה בעצמה שורות ולא התאפקתי וביקשתי שתקריא שוב ורק אחרי שהזום הסתיים והן אמרו יפה תודה רבה הבנתי שאני בוכה.