השבוע עברתי ברכב ליד קרית הממשלה.
משמאלי הבחנתי בהפגנה דוממת.
עשרות אנשים עמדו על רחבת הדשא הגדולה,
מחזיקים בידיהם שלטים שקוראים בפונט מדמם לשחרר את יקיריהם.
הלב יצא אליהם.
אי אפשר שלא לכאוב את אחינו ואחיותינו הנתונים בצרה ובשביה.
אי אפשר שלא להתפלל עליהם בכל רגע נתון.
חייבים לזכור אותם ולפעול למען חירותם.
משהו היה מוזר בהפגנה הזאת.
ניסיתי להבין מה, ואז קלטתי. ההפגנה היתה שקטה.
איש לא אמר מילה. לא היו רמקולים ולא צעקות.
חשבתי לעצמי, איזו אמירה נוקבת.
איזו עוצמה קיימת דווקא בשתיקה.
חשבתי אולי נגמרו להם המילים,
ואין להם כוח לצעוק עוד.
אבל הם לא מוותרים.
עומדים בלי נוע, והמילים מונפות בידיהם.
כמה דקות אחר כך, חניתי בקרבת מקום ויצאתי מהרכב.
אוזניי הצטללו פתאום. שמעתי הדי רמקולים מאותה הפגנה.
דברים היוצאים מן הלב ונצעקים ונזעקים.
לא הבנתי מה קרה עכשיו,
למה ההפגנה הדוממת הפכה באחת לסוערת כל כך.
רגע אחר כך, חלחלה בי התובנה.
נסעתי ברכב עם חלונות סגורים.
המזגן פעל בעוצמה, המוזיקה ניגנה בקולי קולות.
שמעתי רק את דל"ת אמותיי.
לא שמעתי אותם. משהו חצץ ביני לבינם.
לו רק פתחתי את החלון, הייתי מבינה שיש קול ואין דממה.
המשכתי ללכת עם ההפגנה הזו עוד שעה ארוכה.
עם הקולות ששמעתי ואלה שלא.
מהרהרת בעוד מילים, קולות ואנשים שאינני שומעת בעצם.
שאינני יודעת שהם מדברים אלי.
שאני בטוחה בשתיקתם.
אולי אם רק אפתח חלון, אוכל להקשיב ולדעת.